זה לדוגמא דבר שאנשים סבירים לא עושים בבתים שלהם

לעשות טלויזיה.
ראיתי את זה כבר מזמן, וזה התחזק אצלי כשהיא לא הסכימה ליובל לשבת לידה כדי שהמצלמה תהיה רק עליה

ובטח ובטח כשמביאים למסך דברים ששנויים במחלוקת וזה לא הפסיק לאורך כל העונה כאילו ככה זה אצל כולם, הציטוטים לאנשים שנעשו בצורה בוטה, הישיבה עם רגליים על שולחן אוכל, המשחק בשערות כל הזמן בלי הפסקה, סידור ציפורניים על שולחן שאפילו פעם אחת לא ניקתה אחריה. השקרים והבכיינות על שטויות ולא חסר, זה ילך איתה לאורך זמן. פרסום זה לא רק משהו טוב.

לאן נעלמה האובססיה שלה לערבב שעות סוכר ונס קפה ?
מה ניסתה להשיג בערבובים הרעשניים האלה, לעלות לאנשים על העצבים, להראות לצופים מסכנות או ההתמכרות ?
לאיפה הלכה התאווה המטורפת לפתיבר? כבר זה לא משהו שהיא צריכה לכרסם בלי הפסקה?

דרך אגב יובל סיפרה על מקרה שקרה לה בילדותה בגן והייתה לסתיו התבטאות נוראית כלפי גננות והכללה מהותית מקווה שבחוץ היא מתייחסת טוב ובצורה מכובדת יותר לאלה שמחנכים את ילדיה במרבית שעות היום.

אני באמת לא מבינה איך היא לא עפה בהדחה הראשונה, ואיך אנשים קונים את המשחק שלה🤷‍♀️

מצד אחד, יש דבר שקל להסביר:

בטענות שלה יש אמת. בני הפלוגתא שלה, במקום להגיב לעניין (למשל לחשוף שזו רק חצי מהאמת; או להודות באמת), מגיבים: "סתמי את הפה" ופוגעים בה. הצופים רואים אדם שעומד על האמת שלו, על זכויותיו, ומנגד חובטים בו.

מצד שני, יש דבר שאני לא יודע להסביר:

היא איכשהו שומרת על "קלאס". מי שמגיב לה, אפילו לעניין, משום מה נראה כאילו הוא ירד מהפסים. האם היא מלכתחילה בוחרת נושאי עימות בהם היא יודעת שתישאר "על הסוס"? זה מצריך חוכמה גדולה מאוד, או לחלופין יכולת לניבוי עתידות. אני לא יודע להסביר זאת. אם הייתי מאמין בזה, הייתי פשוט אומר שאלוהים איתה.

באחד הקטעים שבו הסבירה את התנהגותה היא אמרה שזה שואו, טלויזיוני, ושהם צריכים לספק גם "הומור".

(עניין אחר: אני מה זה שונא לתקן אנשים. לא אוהב יהירות. אבל העונה מסתיימת ואנו נפרדים לזמן מה. את אמא ואני רואה בך שליחה של עם ישראל. את צריכה לתת דוגמה לילדייך: אין "הסכים לי", אין "אני יאכל", וצריך לשמור על ההבחנה בין אל"ף לה"א.)