אברהם והתנהגות סוציופתית

לאברהם יש "תרבות שיח" לא ממש בריאה, שגורמת לעניינים להתדרדר. הגיחוך, דמות ה"קשוח" וכו'. זה הדבר המרכזי שגרם ליחסים בינו לבין נגר להתדרדר. נגר פשוט לא הבין מאיפה נובעים הדברים. הוא פירש את ההתנהלות של אברהם כפשוטה.

אברהם תירץ זאת בסביבה הקשה שבה גדל. הוא "נאלץ" לסגל לעצמו את המניירות האלה.

עד היום לא קניתי את התירוץ הזה. הרי יש לו מוח, וזה אומר שהוא יכול להבין שבסביבה "לא עבריינית" צריך להתנהל אחרת.

אבל היום, בפעם השנייה בחיי, קיבלתי איום ברצח. מבחור צעיר שכנראה כמותו מילאו את הסביבה בה אברהם גדל. ואז הבנתי, שאם לי, אדם מבוגר, הפחד המצמית הזה לא עובר לאחר שעות וימים, אז קל וחומר שהשפעה של סביבה כזו על ילד/נער היא משהו שיימשך אצלו כל החיים. לא יעזור כמה שכל יש לבנאדם: להשתחרר מזה זה לא פשוט.

נסעתי באוטובוס. מאחורי ישב בחור צעיר. הוא שיבח אשה מבוגרת שישבה בקדמת האוטובוס. אמר "כולנו היינו הילדים שלה, היא טיפלה בנו". הוא דרש בשלומה, והיא בשלומו. חשבתי כמה שזה נחמד. עברו כמה דקות. הוא התחיל לדבר בקול רם ותקיף לעברי. חשבתי שהוא מדבר בטלפון. בשלב מסוים הבנתי שאני היעד. "איזה מכוער אתה. איך בא לי לדקור אותך". ואני איתו לבד בחלק הזה של האוטובוס. מעולם לא הסתכלתי לעברו. פחד מצמית.

גם במקרה קודם, לפני שנתיים, בחור מאותה עדה איים לדקור אותי. משהו במראה שלי הפריע לו. לא הסתכלתי לעברו. בכלל לא הייתי קרוב אליו. הוא צועד לכיווני, לילה, ואני מתפלל שאשאר בחיים, הגב שלי נעשה קר, סומר, אני תוהה איזו נקודה בו תקבל את הסכין. האם לרוץ? אולי זה ידרבן אותו לדקור. פחד מצמית. זה לא עובר אחרי שעה. גם לא אחרי יום. גם לא אחרי שנים. תחשבו מה זה עושה לילד.

כשזה קורה לך, האינסטינקטים אומרים לך לא להראות שהאיומים משפיעים עליך. להתעלם. כל דבר שתעשה יכעיס אותו יותר, ימשוך עוד מתשומת הלב שלו, יגביר את הסיכויים של האיברים שלך לעטוף את הסכין שלו.

אז עכשיו אני מבין יותר את אברהם. אבל לא מקבל. שילך לעזאזל. אולי בעתיד יהיה לי כוח לקבל. לספיר יש כוחות גדולים משלי (ואני מדבר בכנות, בכוונה טובה).

אשמה רובצת גם לפתחו של מי שלימד אותו "אתה מלך בעולמך". מן הסתם שני המאיימים עליי גם הם משוכנעים שהם מלכים. משהו טוב לא יוצא מהגישה הזו.