אני מודה שג'קו היה ברשימת הפיינליסטים שלי, ואף אני הופתעתי והתאכזבתי מהדחתו. אצל חלק מהצופים הוא נתפס כעוף מוזר בגלל רגישותו ופגיעותו, שלדעתי הן לגמרי מוצדקות לאור השיימינג שחווה בעבר על ידי ציבור אכזר (אוהו, כמה אנחנו טובים בלהיות אכזריים לפעמים), או לאור הטראומה שעבר כילד כאשר חזה במותו של אביו, דבר שכנראה עיצב את דמותו ואישיותו, ואף שימש חומר לשיריו.
סיפורו האישי נגע לליבי, אבל מעבר לזה ראיתי בו אדם איכותי ומיוחד (יותר מכמה דיירים שעדיין נמצאים במשחק). בפרק של אתמול כשאמר לטיטי שלא בא לו לשבת לאכול עם כולם, יכולתי להזדהות איתו. מה לו ולחבורת מקרקרות חנפניות שרצות לנחם את מירי ולעטוף אותה בהרבה אהבה באופן פתטי ולא אמין בכל פעם שהיא בוכה ונעלבת (גם ללא סיבה נראית לעין). מה לו ולשאר הדיירים שמה שמעניין אותם זה "לדפוק לוקים", במקום להתעסק עם נושאים מהותיים וחשובים יותר, כפי שהוא התבטא פעם, ובצדק. גם החיבור שלו לאורן, שלפי התרשמותי שימש לו עוגן מסויים בבית, היה מיוחד ויוצא דופן. לא חשבתי שיווצר חיבור כזה, כי אם אני מנחשת נכון, שניהם באים משני צידי המתרס הפוליטי. גם אורן מצידו הרגיש כלפיו חיבה מיוחדת, ועובדה שהוא בחר בו להישאר בבית על פני רומי.
אני לא פסיכולוגית, אבל ההגיון הפשוט אומר שכמי שחווה בעבר חרם ציבורי, ג'קו כנראה איבד אמון בבני אדם, עד כדי כך שהוא לא יודע איך לקבל מהם אהבה וליהנות ממנה. באורן חזן הוא דווקא זיהה את הכנות והיושרה, ואני יותר ממשוכנעת שאם הוא היה נקלע לעימות עם אורן, הוא אפילו לא היה נעלב ממנו, כי גם ז'קו, כמו אורן, היה כן ואמיתי, ורחוק מלהיות צבוע כמו כמה דיירים אחרים.
הייתה חשיבה מחוץ לקופסה מצד ההפקה כשאימצה את מודל ההדחה של "הישרדות". חשיבה כזאת היא חיונית, על מנת לא להמאיס עלינו סופית את הפורמט. אני לא יודעת מה היה המניע האמיתי של ההפקה לבצע תרמית כזאת, אבל גם אם הם לא ניתחו כמוני את התוצאה, בסופו של יום: מעז יצא מתוק. מה שמזכיר לי אימרה הודית ששמעתי באחד הסרטים: לפעמים אתה עולה לרכבת שלא נוסעת ליעד שרצית, ודווקא אז, אתה מגיע למקום שבו יהיה לך טוב.
ובנימה אופטימית זו, אני לא יכולה שלא לתהות מה חשבתם על הנאום הצדקני של מירי אתמול על כמה חרם הוא דבר איום ונורא, בעוד היא מפמפמת לחבורת המעודדות מסביבה, שהיא לא תשב לאכול בשולחן עם אורן חזן.